<h1>ראבי"ה סימן תתפ"ח</h1>
<h2>דף ל.</h2>
ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין. וראוי להחמיר כיון שלא פירש התלמוד מה הם שני תבשילין. ואפילו תבשיל אחד של בשר אסור לאכול. ותניא אבל אוכל הוא בשר מלוח ושותה יין מגיתו. בשר כל זמן שהוא כשלמים, שני ימים ולילה אחת, אסור לאכול, דכתיב בשלמים שמחה, כדאמרינן בערבי פסחים [ק"ט ע"א] שבזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר [דברים כ"ז] וזבחת שלמים, ובפרק בן סורר ומורה [ע' ע"א] אמרינן נמי אינו חייב (אלא) באוכל תרטימר בשר אלא בבשר שהוא כשלמים דיש בו שמחה ומשיך בתריה ואמר רבא אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה, וגרסינן בפרק [קמא] דחגיגה [הלכה] ישראל יוצאים בנדרים [ח' ע"ב] [ושמחת] מי שיש בהם שמחה [יצאו עופות שאין בהם שמחה]. ונראה, דהוא הדין בסעודה המפסקת שרי, וכן פסק רבינו שב"ט. יין מגיתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס וכמה תסיסתו שלשה ימים, ובתר הכי אסור לשתות בסעודה המפסקת. ומסקנא דערב תשעה באב קודם שש שעות שרי כל הני אפילו אפסיק לסעודתיה ובתר שש אסורי דדוקא בסעודה המפסקת, דהילכתא בתרוייהו לקולא. ואי מיקלע תשעה באב באחד בשבא אי נמי איקלע בשבת ונדחה בחד בשבא אוכל אפילו בסעודה המפסקת בשר ושותה יין ומעלה על שלחנו אפילו [כסעודת שלמה בשעתו. ויש נוהגין שאינם אוכלים בסעודה המפסקת בשר ואין שותים יין אפילו בשבת שאין חובה להעלות על שלחנו] כסעודת שלמה [אך רשאי] לעשות כן, ושלש סעודות השבת יכול לקיים קודם סעודה המפסקת. וצריך להפסיק מבעוד יום שלא גרע מתענית ציבור שאוכלין ושותין מבעוד יום כדאמרינן בפרק קמא [י"ב ע"ב]. ואף על גב דבפרק מקום שנהגו [נ"ד ע"ב] דחי לה תלמודא דמבעוד יום לא אתי למעוטי אלא משחשיכה ושרי בין השמשות דתשעה באב ודתענית ציבור לשמואל, כולהו דחייתא נינהו וקיימא לן כרבי יוחנן וכדדריש רבא דבין השמשות שלו אסור. ואמר שמואל אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, כדתנן לעיל [י"ב ע"ב] גבי תענית ציבור. אמרו (לו) על רבי יהודה בן אילעאי ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ומתעטף ויושב בין תנור וכיריים ואוכל ושותה קיתון של מים ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ומתעטף כמו אבל שאסור בפריעת הראש. גרסינן בירושלמי [ה"ו] רב מן דאכל כל צרכיה הוי צבע פיסתיה אקיטמא ואמר זו היא סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר [איכה ג'] ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר ומי(ת)בעי ליה [לאינש] לשנויי אם היה דרכו לסעוד [בעשרה] בני אדם סועד בחמשה. ואף על גב דתנא קמא פליג ארבן שמעון בן גמליאל לשאר מילי, בהא מילתא לא חזינן דפליגי. וכן לא פליגי בהא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל באידך ברייתא אם היה רגיל לאכול אחר אכילתו צנון או מליח הרשות בידו. ואף על גב דקאמר הרשות בידו מצוה הוא להתנהג בפרישות, כדחזינא בעובדא דרב דצבע פיסתיה אקיטמא. ודוגמת הכי איתא נמי במדרש איכה [ג' ט"ז]. (ותינוקת של בית רבן אינם בטילין דר"מ ר"י אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא). דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים ובין השמשות שלו אסור. תניא כל מצות שנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה [ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה] ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש בהלכות ואגדות אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ולשנות [וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיהו] [ותינוקות של בית רבן אינם בטילין דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו] ותינוקות של בית רבן בטלין בו משום שנאמר [תהלים י"ט] פקודי ה' ישרים משמחי לב.
<h2>דף ל:</h2>
תנן במסכת פסחים [נ"ד ע"ב] מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב [עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין] עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטילין רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם כדי שיתענה. רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם רבי עקיבא אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה בשמחתה שנאמר [ישעיה ס"ו] שישו אתה משוש וגו' וכל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר [יחזקאל ל"ב] ותהי עונותם על עצמותם, שחקוקות לו על עצמותיו. תניא בתוספתא [פ"ג הי"א] אין שאילת שלום לחבר[ים] בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה. נהגו העם שלא לשחוט ולהכין סעודת מוצאי תשעה באב עד לאחר חצות עד [כי ינטו] צללי ערב. וראיתי בתוספתא [שם] מתקנין מתשעה באב למוצאי תשעה באב עבר תשעה באב מותר בכולן, ודוגמת הכי תניא בשילהי ואלו קשרים [קט"ו ע"א] יום הכיפורים שחל להיות בחול מותר בקניבת ירק ומפצעין באגוזים ומפריכין ברמונים מן המנחה ולמעלה משום עגמת נפש דבי רב יהודה מקנבי [כרבא] דבי רבא גרדי קרי כיון דחזי דקא מחרפי ועבדי אמרו אתי לן איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסור. ואף על גב דהתם משום איסור שבות דדמי למלאכה והתירו רק מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש, הא תני רבי עקיבא אומר כל העושה מלאכה בתשעה באב כאלו עושה ביום הכיפורים, וגם בזמן הזה נהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב, ותנן מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין, הילכך אבותינו הקדושים השוו מדותיהם בתשעה באב כמו ביום הכיפורים. כן נראה לי. ולישנא [דתוספתא] נמי משמע [הכי] מתקנין מתשעה באב [למוצאי תשעה באב] שהוא סוף היום מדלא קתני מתקנין בתשעה באב סתמא כדקתני העושה מלאכה בתשעה באב.
